<h1>שו"ת הרמב"ם — פאר הדור סימן פ"ט</h1>
<h2>דף יא:</h2>
תשובת שאלה, על ענין המעשר בזמן הזה, עיקר הדבר הוא אם יש קנין [לגוי] בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות או אין לו, ודבר זה מחלוקת רבי מאיר וחכמים, וכבר נתבאר בגיטין בבלי [מ"ז ע"ב], ובכמה מקומות מן הירושלמי [דמאי פ"ה ה"ח], שאף על פי שיש קנין לנכרי להפקיע מן המעשרות מן התורה, הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים. נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא, מי שהיה לו קרקע בארץ ישראל חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם, מפני שהיא לקוחה מן הנכרי, ונותן מעשר ראשון ללוי כרבי עקיבא [יבמות פ"ו ע"א]. וכן הלוקח פירות מן הנכרי מחוברין בארץ ישראל חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם, ונותן לבעליהן הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות בארץ ישראל, אם מרחן הנכרי ונגמרה מלאכתן ביד הנכרי פטורין, שנאמר [דברים י"ח] ראשית דגנך ולא דיגון נכרים. ואם מרחן ישראל ברשות, הרי זה מפריש מהם תרומה גדולה כל שהוא, ונותנן לכהן, ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים, דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאישתעי בהדיה, לפי שאין באכילת המעשר איסור כמו שיש בתרומה, שמעשר ראשון אף על פי שהוא חלק ללוים, אינו אסור (לגרים) [לזרים], אלא חול הוא, ואינו מפריש מפירות אלו אלא תרומת מעשר ומוכרה לכהן, שנאמר [במדבר י"ח] כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מרים ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן. וכל הדברים הללו מפורשין בגמרא דבכורות פרק א' [י"א ע"ב]. ומפריש מפירות אלו מעשר שני ופודהו. ודין כל מעשר שני בזמן הזה, בין מעשר שמפריש מפירות קרקע שלו, בין מעשר שמפריש מפירות שלקח מן הנכרי, והוא גמר מלאכתן, הכל מחללו לכתחלה על שוה פרוטה ומותר. ובזמן שבית המקדש קיים, אין מחללין אותו לכתחלה אלא בשיווי, כמו שנתבאר בערכין פרק אחרון [כ"ט ע"א]. וכן תרומה גדולה בזמן הזה, הואיל והוא מדבריהם, מפריש כל שהוא, ואין לה שיעור, כשמואל דאמר [שבת י"ז ע"ב] אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, וחייבין בביעור בזמן הזה. וזה כלל גדול יהיה בידך, שכל המצות נוהגות בכל מקום ובכל זמן, חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ, או אינן נוהגות אלא בפני הבית. והביעור אינו תלוי בפני הבית, אלא נוהג בכל מקום שהמעשרות נוהגים, ובהדיא תנן בסוף שקלים [פ"ח מ"ד], מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. משה בר מימון זצ"ל.
